'לי כל גל נושא מזכרת' (חיים חפר)
המשמעות של נוסטלגיה היא : געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו. בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי פיתח את המושג מצירופם של שתי מילים ביווניות. משמעותם הייתה : 'שיבה הביתה' ו'כאב'. לכן, בהתחלה התייחסו לנוסטלגיה כאל סוג של מחלה, כיוון שהיא ביטאה את רצונו של האדם לחזור לתקופה כלשהי בעברו. רק מאוחר יותר ראו בה תופעה חיובית. היסטוריה אישית משמעותית, המאפשרת דיאלוג בין העבר להווה. הנוסטלגיה נתפסת כמעין חלון קוגניטיבי שנותן לנו הזדמנות ללמוד כיצד נבניתה זהותנו, כיצד ארגנו את תפיסות עולמנו ומהם יחסי הגומלין שלנו עם סביבתנו. האדרת זמן שעבר, אידאליזציה, גורמת לנו תחושת נוחות. השימוש במנגנון אידיאליזציה משמר ומיפה זיכרונות "טובים" בהשוואה לזיכרונות "רעים". את ההתנסויות הקשות שעברנו, יש לנו נטייה לסנן, לשכוח או ליפות. צירופם של זיכרונות חיוביים זה לזה, מתובלים בקורט גוזמה ומשאלות לב, יוצרים מעין הגנה מפני ההווה. דרכם אנו שואבים תקווה ונחמה מן העבר על מנת להעשיר את ההווה, לקבל כוחות שעוזרים לנו להתמודד עמו ובזכותו אנו יכולים לבנות רצף חיים מתמשך של עבר, הווה ועתיד.
הנוסטלגיה מעלה באופן חשבתי, זרימה חופשית של ההתנסויות וההתרחשויות האישיות - רגשניות שחווינו. כוחו של הזיכרון מוגבל ואנו לא יכולים לזכור אירועים ארוכי-טווח במלואם אך, לזיכרונות נוסטלגיים, ישנה עדיפות במוח על-פני זיכרונות אחרים. הזיכרונות מורכבים מסט של תמונות-נעות, על אירועים שהתנסינו בהם, וזוכרים קטעים, נקודות ופרטים. מרבית הזיכרונות האוטוביוגרפיים משוחררים מטעויות ומעיוותים, משום שבדרך כלל אנו זוכרים את הקווים הכלליים של המצבים שהייתה להם משמעות רגשית בחיינו. כולנו חיים בהווה, אך תמיד העבר יהיה חלק מאתנו וימשיך ללוות אותנו לכל אורך חיינו. העבר שלנו משקף את ההווה כיוון שהוא נושא עמו אוסף היסטורי ועשיר של זיכרונות, המחזיר אותנו למקורותינו החשובים מתקופות חיים קדומות יותר, אל שורשינו. בנקודות זמן אלו, נבנתה ועוצבה אישיותנו, משם התחלנו לבנות את חיינו ולקיים את בחירותינו על סמך התנסויותינו. שם התפתחו ההחלטות שהשפיעו על המשך דרכנו בחיים.
היזכרות בחלקים מעברנו, לרוב נתפסת כנעימה ומעלה געגועים וערגה, בד בבד, היא יכולה להיות בלתי פתורה וכואבת שעלולה לעורר בנו תחושות חרטה ואכזבה. השילוב של השניים מאפשר דרך הנוסטלגיה להתחקות אחרי זהותנו העצמית. חזרה אל הנוסטלגיה דומה לחיטוט בארכיון. מהארכיון הפרטי שלנו, קל לנו לשלוף ולהתרפק על נוף זיכרונותינו האישיים מתקופות ילדותנו, משפחתנו, החושים שחשנו, טעמים, מאכלים, ריחות, מגע, תמונות, רגעים טרגיים, החמצת הזדמנויות וכל מה שעברנו ולא ישוב עוד. ימים שהולכים ומתרחקים. צפייה אקטיבית בנוף פנורמי דומם לכל אורך חיינו.
בצעירותנו, עתיד גדול עומד לפנינו ועברנו קצר. ככל שחולפות השנים, מצטמצם העתיד ואתו האפשרויות והעבר העשיר הופך למשמעותי, לנכס החשוב ביותר. בצעירותנו, הזהות שלנו נבנית מתוך הקשרים שאנו יוצרים עם בני הזוג, משפחה, עבודה, קריירה וחברים. ככל שאנו שהשנים מתקדמות, אנו מאבדים באופן טבעי את החלקים שמגדירים אותנו ולכן זהותנו עלולה להיטשטש. הנוסטלגיה מציעה לנו עזרה לצורך הגדרה עצמית. אנו יכולים להסתכל לאחור לשפוט ולבקר את עצמנו, מי היינו ומה אנחנו באמת. זוהי הזדמנות מחודשת לבחינת משמעות חיינו והבנת אישיותנו המאפשרת לנו להעלות את המודעות העצמית, ולהגביר את הערך העצמי.
אנו חיים באופן סימולטני על שני צירי זמן, כשהציר הראשון מתייחס להווה ולאירועים חיים של 'כאן ועכשיו'. ציר זמן מציאותי, שמשקיף על אירועי העבר ככאלו שהיו ושהסתיימו. לעומתו, קיים ציר הזמן הנוסטלגי של עבר, הזיכרון האוטוביוגרפי שאינו מרפה מאתנו. הוא מחזיר אותנו למקומות שאינם קיימים בזמן הקונקרטי, המציאותי, העכשווי.
לפעמים זיכרונות נוסטלגיים יכולים להיות נשלטים, כשאנו מחליטים ובוחרים להיזכר בהם ולפעמים הזיכרונות עולים בנו בזכות רמזים המתקיימים בחיים העכשוויים היומיומיים. קל לנו להעלות זיכרון מהעבר, לשלפו ולעסוק בו באופן מחשבתי, כיוון שזיכרון העבר אינו נשכח. הוא נגיש ומחזיר אותנו מנקודת ציר ההווה לחלקים קדומים שלנו. כך אנו בונים גשר מהעבר להווה ומעוררים בעצמנו תחושת של כמהה לנקודות זמן שחלפו, כאילו אלו מקומות שעדיין חיים ונמצאים, תוך התעלמות מהמציאות, למרות שזהו ציר זמן שאינו נע. זמן קפוא, עיוור לתהפוכות הזמן, זמן נצחי. ייצוגים נוסטלגיים של העבר מעוררים בנו תחושה של זמן שאבד לבלי שוב אך מנציחים מציאות בלתי משתנה. הדגש הוא לא על חיפוש האמת ההיסטורית, אלא על בנית עולם אלטרנטיבי סובייקטיבי, המובנה על פי תפיסתנו, פרשנותנו ומתן המשמעויות.
היתרונות שבהעלאת הזיכרונות בחלוף השנים, מאפשרת לעשות סגירת מעגל בעזרת עיבוד חוויות מהעבר, קבלה והשלמה, צו פיוס עצמי. שלום פנימי נפשי מקל עלינו ותורם להסתגלות מוצלחת בהווה ולעתיד. כמובן שסביבה שומעת, מקבלת, תומכת ומכילה, מקילה על תהליך סגירת מעגל חיים באופן חיובי ובונה. התחושה של האדם כי מעשיו בעבר משמעותיים גם לדור הבא ומהווים תמונת פסיפס ממוסגרת, תיעודית ושורשית, המלמדת את הדור הבא על סיפור חיים היסטורי של אבי המשפחה, המקורות הראשוניים שיוצרים עבורם היסטוריה פרטית ומלכדת.
הפן הפחות חיובי של העלאת זיכרונות עבר, קורה כשתהליך ההיזכרות נעשה באופן בלתי מבוקר ומחזיר אותנו לעבר אירועים קשים ובלתי סגורים שעדיים 'חיים' בחוויה שלנו. מצבים של זיכרונות מורכבים ולא פתורים שהותירו בנו כאב וצלקת שלא רופאו, תחושת החמצה, תסכול, כאב או כעס על עצמנו בשל ההכרה בכך שכיום אין באפשרותו לשנות את שאירע אז. תחושת הכישלון האישי מועצמת ומושלכת מהעבר להווה ומונעת מאתנו להתנסות בחוויות חדשות בעתיד בשל הפחד להיכשל בשנית. החזרה למחשבות קשות שקרו לנו בעבר יכולה לרמז על מצב של תקיעות בשל משבר זהות, על תקופה של אי רציפות קיצונית, על חוסר מימוש, על תחושת אשמה כלפי קרובים שהיחסים איתם גרמו לנו לעוגמת נפש ותחושות של כאב ועל אפשרויות שכבר אינן ברות השגה. אנשים הבוחרים לחיות את העבר באופן נפשי, מתנתקים מפעילויות הקורות בהווה. מהחיים ה'אמיתיים'. גיאוגרפיה של בחירת זמן, המפעילה מנגנון הדחקה, גורם להם לא לנכוח בזמן חשוב כל כך, כתוצאה ממשהו שהוא חיצוני המקשה על ההתמודדות יעילה והסתגלות טובה.
לסיכום : גם בגיל מופלג, אנחנו נוטים לזכור אירועים שקרו במהלך חיינו. זה לא עוד זיכרונות, אלא אלו השתקפויות של מה שעשינו עד כה, סקירת חיים. נוסטלגיה וזיכרונות ממחוזות הילדות, מרגיעים ומסיבים לנו אושר ושלווה. תחושת שלמות והשלמה. הנוסטלגיה מקשרת את ההווה אל העבר ואת ההווה אל העתיד ובכך היא מספקת תחושה של המשכיות. העבר תמיד יהיה נוכח בחיינו כי הוא חלק בלתי נפרד מאישיותנו והנטייה שלנו לזכור אותו לטובה. ההתנסות הראשוניות שלנו דרך עדשת הילדות. אנשים שבוחרים להישאר בעבר, נמצאים בתקיעות, במציאות דוממת שעברה ואינה יכולה לשחזר את עצמה. הם מפספסים את חווית החיים שנמצאת ב'כאן ועכשיו', בהווה.
על כך כתב הסופר דייוויד סלע בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן..."
